אדם חצוי הוא אדם שחי כחצי. חצי מודע לאמת חצי חי בשקר. בשיקולי בעד ונגד חיצוניים, כלכליים, ורציונליים הוא הולך לאיבוד. "בין הפטיש לסדן", בצד הדואלי של השכל, אומר "כן" ומיד ה"לא" מופיע…לא פה ולא שם. אינו מודע לחכמת הלב, לבינת הלב, לאחדות הלב, ואינו מקשיב לקולו הפנימי.
כאשר האדם חצוי הוא הופך להיות מניפולטיבי, חשדן, פחדן, ואינו נותן אמון לא בעצמו ולא באחרים. מקבל עצות אחיתופל מאלו שישתפו עימו פעולה, יזינו את הפחדים שלו, ויראו לו שדרכו נכונה ורציונלית והוא צודק… הוא לא מחובר לעצמו, לאמת שלו, והכי עצוב, הוא ממשיך לחיות חיי שקר. הוא תקוע. שוחחתי עם חבר יקר שבמשך שנתיים ליווה אנשים שהיו על ערש דווי, הם ידעו שהם הולכים למות והזמן קצר. סוף הדרך. הוא סיפר שהייתה זו מתנה והשיעור הגדול של החיים שלו, שלא יסולא בפז. למה? שאלתי, והוא ענה: אנשים אלה לא הביעו חרטה על עסקה מסוימת שעשו או לא. לא על בית שקנו או מכרו, לא על עבודה מסוימת שפוספסה במהלך חייהם. אלא, הם תמיד הביעו חרטה על אהבה שהוחמצה. "לפני 20 שנה הייתה לי הזדמנות לאהבת אמת אך פספסתי אותה. פחדתי. לא הצלחתי לעבור את מחסום הפחד."
החרטה בסוף הדרך הייתה על פספוס האהבה שיכלה להתממש. "לו הייתה לי הזדמנות לקבל שנה מחיי שבה יכולתי לחזור אחורה, הייתי חוזר לאהבה הזו ומממש אותה, חווה אותה, חי אותה". כך אמרו.
"צדקנות היא אם כל חטאת" אמר פעם איש שאהבתי. היא אורבת בשכל כשופט: מוסרי/לא מוסרי, טוב/רע, כן/לא והתניות רבות אחרות. אם אין את מודעות הלב, כל המוסריות היא כבלון נפוח.
אנשים שאוהבים זה את זו, לא פוגעים זה בזו, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. הם מאמינים באהבה שוב ושוב ושוב, למרות הכול ואף על פי כן.
בדרך כלל כעס יושב על תחושת כאב עמוקה. כניעה, התמסרות, הודייה, מחילה, חמלה ופתיחת הלב, הם המזור האמיתי והדלת אל החופש.
שערי השמיים פתוחים, וברוח עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים, סלחו, חמלו, החלימו ואזרו אומץ לבחור באהבה. אל תחכו להגיע לתובנה זו כשתהיו על ערש דווי.
שנה טובה וגמר חתימה טובה
באהבה
אבישג
© מוגן בזכויות יוצרים. אין להפיץ או להשתמש ללא רשות המחברת. תודה.
