ליכולת לאהוב בבגרות יש קשר לאופן שבו נאהבנו בילדות. אין אדם שאהבה נמנעה ממנו לחלוטין, אך בהחלט יש שקיבלו יותר ויש שפחות. הסגנון והאיכות של 'אהבת אם' היא זו שמוטבעת במוחנו בילדות מוקדמת. אם גדלנו עם זוג הורים יש לנו "מודל זוגי" שהפנמנו וליחסים בין הורינו השפעה רבה עלינו. תקשורת, מגע וביטויי אהבה ביניהם או ביקורתיות וקשיים הם הזיכרון שאנו נושאים אתנו. כך אנו חווים ומזהים אהבה. בבגרותנו, אנו נוטים לחפש ולשחזר אותו סגנון אהבה וזוגיות המוכר מילדותנו. לרוב, באופן לא-מודע.
באמצעות המוליכים העצביים, נוצרת במוח הטבעה מוחית של אהבה ממקורות האהבה הראשונית כלומר, ההורים או המגדלים בילדות מוקדמת. לצורך כך אשתמש במילים 'אהבת אם' כמונח כולל לאנשים המגדלים.
לעיתים אנו לא רוצים לשחזר את הדברים שחווינו בילדות מוקדמת אך אנו מגלים שההטבעה חזקה מהרצון. לדוגמא, ילדים שחוו פרידה בצורה כואבת וקשה, הכאב יוטמע ויוטבע ויהיה אחד הדברים החזקים שישפיעו על אופן יחסיהם בכלל והזוגיות בפרט. הם עלולים להתנהג באובססיה, בחרדה ובתלותיות. יש אף כאלו שנשענים על בני הזוג כמו על הורה, תחילה הם מאדירים את בני הזוג לדרגה אלוהית כמעט ואחר כך מתאכזבים.
'אם' המטביעה במוח התינוק/ת בטחון ואהבה, הרבה חום, עדינות, רכות, וקרבה גופנית, יוצרת אפשרות עתידית לקשרים אישיים אוהבים לא רק בינה לבין ילדיה אלא גם בין ילדיה לבין בני זוגם העתידיים. 'אם' קרה ועוינת מטביעה במוחו של התינוק/ת חוויה של אהבה קשה, אהבה פוגעת, דוחה, קורבנית, משפילה, אהבה שכרוכה בשליטה, כעס וכאב. זו המשמעות של האהבה שילדים אלו נושאים איתם, ובבגרותם יחפשו בני זוג שיזכירו להם את הדרך שבה חוו אהבה.
המורכבות של 'אהבת אם' והמודל הזוגי ההורי משפיעים על בחירותינו בבני זוג מסוימים כדי שנוכל לרפא את פצעי העבר. תת המודע יבחר באופן מדויק את הגבר או האישה שילוו אותנו במסע ההתפתחות. לעיתים לא נבין למה בחרנו בבן או בת זוג מסוימים אבל נחוש שהם "מדליקים" אותנו.
המוח מדבר ב'חשמלית' ה'מדליקה' אותנו…
ההטבעות במוח נרשמות במעגלים עצביים. העברה ועיבוד מידע במוח עובר על ידי פעימות/פולסים חשמליים באמצעות המוליכים העצביים הנקראים בלועזית Neurotransmitters. כדי ל"הדליק" את המוליכים העצביים, חווית ההתאהבות צריכה להזכיר את מקור האהבה הראשוני ('אהבת אם'). המאוהבים מוצאים בבני זוגם את כל מה שחוו וידעו בילדות. תהא זו חוויה של עלבון, פגיעות, פחד, שליטה, כאב וכעס או של בטחון, שייכות, אמון ואהבה, מכיוון שבאופן לא מודע אנו נמשכים למה שמוכר לנו, ולא בהכרח למה שטוב לנו.
המצב הנפשי של התאהבות כולל רכיבים כימיים, רגשיים וקוגניטיביים. האהבה מופעלת על ידי רשת עצבית מסוימת וכל זמן שהרשת העצבית מופעלת, המושג של אהבה נשמר. לעיתים כדי לתאר קשר או חיבור אל אדם מסוים אנו נוהגים לומר: "יש בינינו כימיה…" העובדה שהאהבה מופעלת על ידי מרכיבים כימיים אינה פוגמת ביופייה.
מדובר כאן במבנה המשוכלל, המורכב והמתוחכם ביותר על פני כדור הארץ – המוח האנושי. עד היום לא ברור כיצד מתרחשים בו תהליכי הנפש, מה שכן ידוע עד כה הוא שהתהליכים הנפשיים מבוססים על תגובות כימיות.
באופן בסיסי ניתן לחלק לשלושה מוחות:
המוח הראשון הוא 'המוח העתיק / הקדום / הזוחלי', זה המשותף לנו ולזוחלים. בקהילה המדעית נהוג לכנותו גם 'גזע המוח', והוא אחראי לכל התפקודים המולדים הקשורים להישרדות האדם. דחף/נטייה חזקה לטריטוריאליות, תגובה אינסטינקטיבית חסרת עכבות. שגרה/חזרה על פעולות לעיתים באופן טקסי הם דפוסי התנהגות אופייניים למוח זה.
מוח זה יודע מה נעשה מחוצה לו באמצעות תחושות ורגשות מכיוון של'מוח העתיק' אין היגיון והוא לא פועל לפי זמן כמו 'המוח החדש' שבו יש זמנים. כל איום הוא איום על החיים. כל הבעת כעס מתפרשת כדחייה. אין הוא מבחין מתי, מדוע ואיפה קורים הדברים. אין הוא מבדיל בין הגירוי שקיבל לפני 30 שנה כאשר אימא לא באה והוא בכה, לבין הגירוי שקיבל היום. תחושת נטישה גורמת לתגובה דומה, בשני המקרים אנו חשים את אותן תחושות ומגיבים באותו אופן – התגובה היא אינסטינקטיבית.
מכיוון ש'המוח העתיק' אינו הגיוני, כאשר דבר מה משתבש בזוגיות, אנו בתגובתיות חוששים מפני סכנה ומוכנים להתגונן בדרך כזו או אחרת. 'נלחמים' או 'בורחים' (fight or flight) או שנלחמים ב"שדים"/הפחדים, או שנכנעים בחוסר אונים למצב שאיננו יכולים לשלוט בו.
זוגיות כאשר 'המוח העתיק' הוא דומיננטי (אצל אחד מבני הזוג, או שניהם), היא זוגיות שיש בה מין אבל מעט ביטויי רגש, אינטימיות ואכפתיות.
המוח השני הוא 'המוח הרגשי והאינטואיטיבי' הידוע גם כ'מוח הלימבי', הוא מעבד רגשות, מאפשר לנו להיות אכפתיים, להרגיש ולאהוב. התגובות הרגשיות של 'המוח הלימבי' הן אוטומטיות. אירוע שמתרחש כיום, בגיל מבוגר מעורר תגובה רגשית זהה לזו שחווינו בילדות מוקדמת. אנו כמבוגרים, בצורה לא מודעת יכולים לאבד שליטה, לאבד עשתונות ולא לדעת למה. גם אנשים אינטלקטואליים/אינטליגנטיים מגיבים רגשית ומתנהגים כילדים קטנים. איבוד שליטה זה גורם לעוררות מבחינה פיסיולוגית, בדרך-כלל הצפה רגשית.
זוגיות כאשר 'המוח הלימבי/רגשי' הוא דומיננטי (אצל אחד מבני הזוג או שניהם) היא זוגיות סוערת מבחינה רגשית. חוויה של אהבה גדולה או כעס גדול או תמהיל של השניים.
המוח השלישי הוא 'המוח החדש' אותו חלק עליו ניתן לומר כי הוא 'מותר האדם מן הבהמה' והוא נקרא 'ניאו-קורטקס'. הוא החלק העיקרי של המוח בו מרוכזים רוב תאי הנוירונים ומושב המחשבה המופשטת, שיקול-דעת, קבלת החלטות, מוסר, בינה, מודעות, היגיון ואינטלקט, הייחודיים לאדם.
זוגיות כאשר 'המוח החדש' הוא דומיננטי (אצל אחד מבני הזוג או שניהם) היא זוגיות של חשבונאות, כאשר הדגש או העיקר הוא על שיקול ותועלת. רגש, חום ואכפתיות אם יש, יש מעט.
לכל אחד מאתנו יש מוח דומיננטי יותר: 'העתיק' – אינסטינקטואלי, 'הלימבי' – רגשי, 'החדש' – הגיוני.
המוח מתאהב
בריקוד של המשיכה וההתאהבות יש מן המסתורין. מדענים ופסיכולוגים מנסים להבין את המוח המאוהב מנקודת מבט של המערכת העצבית, הכימית והביולוגית, והשפעת ההיסטוריה האישית – היחסים עם ההורים והחברה.
כאשר ליבנו מחסיר פעימה זהו סימן שעצבי התחושה שלנו זיהו ובחרו באדם שיש לו/לה את היכולת הייחודית להשיב לנו את שלמותנו. המוח מציף את הגוף באנדורפינים (חלק מקבוצת חומרים כימיים המשפרים את מצב הרוח, משככים כאבים, ומשתחררים במהלך פעילות גופנית, צחוק, ויחסי-מין). זה האדם שבעזרתו/ה נפתור את הבעיות הלא פתורות של ילדותנו ונשיב לעצמנו את מה שהלך לאיבוד. הפגיעות העמוקות שחווינו בילדותנו לא נעלמו כשהתבגרנו. הם ה"ירושה" שאנו מביאים לקשרינו הבוגרים.
חוויות כגון דחייה, חוסר התייחסות רגשית, אדישות, שיפוט, אשמה, ביקורת, תחרותיות, הישגיות, משפיעים על עצם קיומנו. אלה הם הפצעים הכואבים שאנו מבקשים לרפא. מי שבוחר את בני הזוג שלנו הוא התת-מודע כי לעיתים האדם הדרוש לנו כדי להירפא יהיה דומה לזה שפגע בנו, כי רק מאדם כזה יקבל הלא מודע את מה שדרוש לו. בתהליך של תרפיה ומודעות ניתן לקצר את הסבל ולהגיע את השלווה והנחלה מהר יותר.
מה שאנחנו אוהבים בבני הזוג ישנו בתוכנו ולעיתים קבור עמוק ולא בא לידי ביטוי. אנו בוחרים בבני זוג שהתברכו בתכונות החיוביות שאנו הדחקנו, אבל אנו גם בוחרים בבני זוג שיש להם גם את התכונות השליליות המוכחשות שלנו.
העובדה שהתאהבות אכן משיבה לנו את תחושת החיות והאחדות היא עדות לכך שבקשר הזוגי טמון המפתח להחזרת שלמותנו. מה שרובינו באמת רוצים הוא תחושת חיים, להרגיש את פעימת החיים ולהתנסות בחיים התנסות מלאה. (זו תחושה שאנו מחפשים במכוניות, באוכל טוב, בבגדים מעוצבים, ביחסי מין, בצלילה בים, בריקוד, במוסיקה, בריצה ובסרטי קולנוע)
האהבה הרומנטית נוסכת בנו תחושה נפלאה והיא אמצעי לזירוז הריפוי והשינוי. ההתאהבות באדם המפצה אותנו על חסרונותינו אינה תרופת פלא אך כאשר אנו משיבים לעצמנו את התכונות שהלכו לאיבוד בילדותנו אנו מעירים חיה רדומה: אותו חלק רגיש בעצמנו שאמרו לנו שהוא מסוכן, שלא הירשו לנו לבטא, ומבלי לדעת האמנו בכך.
הקשר הזוגי המודע מפלס את הדרך להשבת השלמות על ידי תיקון העיוותים שהרחיקו אותנו מה'אני המקורי' שלנו. לעיתים אנו מתקשים לקבל את השוני באחר/ת ושופטים אותם באופן ערכי וחשים שיש צורך "לתקן" אותם, אבל אם נתיידד עם ה"צל' של האחר ונחוש חמלה כלפיו, נוכל באופן הזה לחמול על ההיבטים השליליים הלא-מודעים שבתוכנו ונשחרר את עצמנו מכבלי העבר.
דו-שיח, שיקוף, תקשורת מודעת מבהירה ומאשרת עם כבוד וקבלה כלפי עולמם הפנימי של בני זוגנו (גם אם הם שונים מאתנו) יוצרת קירבה, והם הכלים היעילים והממשיים למערכת יחסים כנה ואמיתית. תיסכול וכעס יוצרים ריחוק, וזוגות הנאבקים ב"שדים" / "בצל" שלהם, זוכים לאהבת אמת.
"כל חיינו מתגלגלות לידינו הזדמנויות להתגבש מחדש ולהסתגל מחדש" הארי סטאק סליבן
אם אתם עדיין לא בקשר זוגי ואתם מודעים להשפעות מילדותכם אתם יכולים להתפתח באמצעות יחסים, גם עם אחרים (אנו ביחס אל…). במסע החיים נקרות על דרכינו הזדמנויות רבות לבחון את תגובותינו לאירועים, מצבים ואנשים. אף על פי כן, זוגיות היא אוטוסטרדה להתפתחות אישית.
בימינו, אחוז הגירושים הגבוה יוצר משפחות של פרק ב' ו- ג'. אם הייתם בקשר 'לא מודע', נפרדתם, ועברתם לקשר חדש – אותם מצבים ותחושות יעלו שוב על פני השטח או במילים אחרות "אותה הגברת בשינוי האדרת".
אם רק אחד מבני הזוג מתעורר, מתפתח ומשתנה, ייווצר בין בני הזוג פער של תדר והחוויה שתורגש היא של 'חוסר חיבור', דבר שיכול להוביל לפרידה. אם זה יקרה סביר להניח כי ימגנטו בני זוג חדשים התואמים את רמת המודעות וההתפתחות שלהם ולא יהיה צורך לחזור על אותן תגובות רגשיות שהיו בעבר.
אם שני בני הזוג מודעים לדפוסי ההתנהגות ומתפתחים יחד, יש תחושת חיים, קבלה, אהבה, אמון, אושר, בטחון, וסיפוק, מכיוון שבזוגיות מודעת אנו לא רק מרפאים את עצמנו ואת בני זוגנו אלא גם תורמים לריפוי החברה. אנו נעשים אוהבי אדם ומסוגלים להקדיש את עודפי האנרגיה לעולם שמחוץ לגבולות הקשר.
ואיך אפשר לדבר על קשר זוגי ועל אהבה מבלי לדבר על מעשה האהבה
עוררות מינית ואורגזמה עוברים את המסלול המרכזי של 'המוח הקדום/העתיק'. אותות חשמליים מתרוצצים בין המוח למערכת העצבים ולמערכת המין. עוצמת הגירוי וההנאה הם תוצר של כמות העצבים שנדלקים במהלך הפעילות המינית. ככל שנדלקים יותר עצבים במהלך הפעילות המינית כך ההנאה מתעצמת. האורגזמה עוברת מ'המוח העתיק' לאברי המין.
ב'קורטקס' / 'המוח החדש' אין אורגזמה. זו הסיבה להצלחה המסחררת של הפורנוגרפיה. הפורנו מאפשר ביטוי לסגנונות מיניים קדומים אך חיוניים כמו גם פנטזיות כוחניות, לעיתים אלימות ולעיתים מלוות בכאב והשפלה (סאדו-מאזו) כדרך המלך אל האורגזמה.
'המוח החדש' לא אוהב את המיניות "הנמוכה" של 'המוח הקדום' ולכן מנסה לדכא אותה באמירות: "זה לא יפה" , "פויה", "זה מלוכלך" ובכך מכניס אותנו לקונפליקט; או שנוותר על הגירוי החזק/האורגזמה או שנחוש רגשי אשמה. רוב החסימות האנרגטיות נובעות ממטענים רגשיים שליליים וזו התניה שפוגמת בחיוניות המינית וביכולת להתענג ולאהוב.
אפשר להקדיש ספרים רבים על הנזק שנגרם לקשרים זוגיים בגלל הגישה השלילית למין ולהנאה. איך נוכל ליהנות ממין כאשר החוויות הראשוניות שלנו היו בהיחבא, בחושך, בבושה או אשמה או כאשר אמרו לנו מפורשות, שהנאה היא חטא ושעלינו להסתיר את גופנו. לא קל להשתחרר מעבותות ההדחקה האישית והקולקטיבית, וקשה עוד יותר לנוע לתוך החוויה החושנית כשיש מעצורים של שיפוט, אשמה, בושה, בורות ודעות קדומות.
כפי שמקובל לחשוב בכמה תרבויות מהמזרח, וטנטרה בכללותם, המיניות היא שער רוחני לחיבור, לאינטימיות וקירבה, לאחדות, לאהבה, לשעשוע, לעונג ובריאות. המין אמור להיות חופשי ומלא חיים, חזק ועוצר נשימה, חוויה חושנית. אנו יצורים מיניים והמיניות שלנו היא חלק מהפעימה והאנרגיה של החיים. המיניות היא המוקד הרוחני של הזוגיות והיא התשתית לאמון ולמחויבות. במקום שיש מין אמיתי, יש גם תחושה בסיסית לנאמנות. הכיסופים להתחברות ולרגעי ההתעלות מעל לקיום היומיומי, נובעים מזיכרון מעורפל של הזמן שבו לא היינו מובדלים אלא מחוברים לכל דבר. באחדות.
האנשים שאנו פוגשים, והמצבים שאנו מתמודדים איתם הם "תמונת מראה" או שיקוף לתכולה הפנימית שבנו. לדוגמא, אם יש לנו טענה כלפי בני הזוג, שאינם מכבדים אותנו, התבוננות עמוקה מאפשרת לנו להבין שזה שיקוף. כלומר, אנו לא מכבדים את עצמנו. התבוננות ומודעות להשפעת חוויות הילדות המוקדמת על מוחנו ועל תגובותינו הרגשיות מאפשרת לנו לקחת אחריות ולהתפתח. במקום להפנות "אצבע מאשימה" החוצה להתבונן פנימה ולשאול "מה קורה לי, היכן רגש כזה או אחר מצוי בתוכי".
מודעות ותקשורת כנה יוצרת קירבה ואמון ומניבה שחרור וריפוי, וכאשר הריפוי מתרחש, לא נפגוש עוד באנשים או במצבים דומים. כאשר נקבל ונחמול על עצמנו והאחר וכאשר נאהב את עצמנו יותר, נחווה ונראה זאת גם בחוץ ביחסינו עם הזולת, עם ילדינו, ועם בני זוגנו בפרט, כשיקוף / "מראה" לתכולה הפנימית שבנו.
אנחנו המקור.
לסיכום, בחירת בני זוג, היכולת לאהוב והראויות לקבל אהבה קשורה בקשר ישיר להטבעות המוחיות בילדות של מושג האהבה הכוללים גם את המודל הזוגי שחווינו בבית. מה שאנחנו אוהבים או דוחים באחרים ישנו בתוכנו, גם באופן לא מודע.
אשמח לראותכם באחת הסדנאות או המפגשים הפרטיים וגם להגיב לשאלותיכם.
באהבה אבישג
מקורות: ג'וזף לאדו, המוח והשפעתו, אוניברסיטת ניו-יורק ; סוזן ברינק, בחירת בני זוג, לוס אנג'לס טיימס ; דניס פישר, הכימיה של האהבה ; מכון קרולינסה, שוודיה, חקר המוח ; הרויל הנדריקס, לשמור על האהבה הזאת ; עדה למפרט, האבולוציה של האהבה.
© מוגן בזכויות יוצרים. אין להפיץ או להשתמש ללא רשות המחברת. תודה.
