המסכות שעל פנינו וסגנונות תקשורת והתנהגות במצוקה רגשית

סגנונות תקשורת

 אהבה זה רגש – זה לא מחויבות או אחריות – פשוט רגש.

ההיגיון של הרגש הוא: כאב או עונג.

כאשר אנו חושבים על יצירת קשר זוגי אינטימי עם כל שלל הרגשות. ההיסטוריה שלנו תקבע בין אם אנו נצפה לכאב או לעונג.  

“כאב / Pain “עונג / Pleasure
רגשות וצרכים לא נענים רגשות וצרכים נענים
פחד. ביקורת. שיפוט קבלה. הכלה. אהבה
כעס / עצב שמחה / אושר
מצוקה. ספק. חוסר-אמון אמון ובטחון
קושי. תקיעות נינוחות וקלות. זרימה
רגשות שליליים. אמונות שורש מגבילות רגשות חיוביים. אינטימיות רגשית ופיזית

המוח הקדום שלנו דואג להישרדות שלנו לכן, באופן לא מודע, אנו נמשכים לכל מה שמסב לנו “עונג” ונמנעים מכל מה שמסב לנו “כאב” או אי נוחות.  במצב של כאב או סכנה אנו מגיבים ב: Fight / Flight / Freeze . הילחם / ברח / קפא.

מהם ארבעת הסגנונות של התנהגות במצבי לחץ, ולמה התנהגויות אלו יוצרות את הבעיה.

על מנת לחדד ולפשט, חילקתי לארבעה סגנונות. כמובן זה יכול להיות תמהיל של מספר סגנונות.

הסגנון ה 1 : “שומרי השלום/המרצים” (Flight  – ברח)

הסגנון הראשון מתנהג ואומר – שלום בכל מחיר. הם המרצים. לא אוהבים “לעשות גלים”, לא רוצים להרגיש דחויים, לא אוהבים קונפליקטים ולא רוצים להכעיס את הפרטנר שלהם. לכן הם מנסים להתפייס ולרצות.

הם פועלים ואומרים, באופן לא-מודע, “אני אבטל את רגשותיי, רצונותיי וצרכיי, כדי שמערכת היחסים תשרוד”. לרוב הם נותנים יותר מאשר מקבלים. לעיתים הם מארגנים את חייהם בהתאם לאחרים, ואז מתאכזבים. צרכים ורגשות אלו שלא נענים יוצרים הדחקה, וזו יוצרת אנרגיה תקועה בגוף ודיס-איז…  “שומרי השלום/המרצים”, על פני השטח נוהגים כאילו “הכל בסדר” ומראים תמונה “יפה” כלפי חוץ, אבל בפנים יש כעס ותסכול מודחק מכיוון שיש הרבה רגשות שלא הובעו, וצרכים או רצונות שלא נענו. לעיתים הם יכולים להיות ביחסי-תלות עם בני זוגם.

“המרצים או שומרי השלום” מדחיקים את הרגשות והצרכים שלהם עד שהם כבר לא יכולים להכיל יותר ומתפרצים בכעס, ואז לא אוהבים את עצמם על כך שאיבדו שליטה. לכן הם גם ינסו להימנע מהקונפליקט הבא. כאשר נמנעים מקונפליקטים ואנרגיית הכעס/התסכול לא באה לידי ביטוי מילולי, לעיתים היא באה לידי ביטוי בהתנהגות.

המתוסכלים “ישכחו” ימי הולדת או “ישכחו” לעשות דברים שהפרטנרים ביקשו, או “יתנגדו”. כאשר הכעס חבוי, אנו הופכים להיות פאסיב-אגרסיב ו”מחזירים” לבני הזוג שלנו.

רגש של אהבה לא יכול לשרוד בווייב/בתדר שכזה.

המרחב שנוצר בין בני הזוג הוא מרחב מורעל ולא מקודש.

הפוקוס של המרצים הוא, לשאול את עצמם, כמה פעמים ביום: מה. אני. רוצה. בכל פעם ששואלים (עדיף בקול רם), לשים דגש על מילה אחרת. כבוד לעצמי. ללמוד להציב גבולות: “מה מקובל ומה לא מקובל עלי” – עליהם להתבטא כדי לשמור על היושרה עם עצמם. להתחבר לרצון האותנטי של הנשמה/המהות, להיות פחות עסוקים במה אנשים חושבים ובמוניטין שלהם, ויותר באופיים ומה נכון עבורם.

הסגנון ה 2 : “המאשימים/הביקורתיים” (Fight – הילחם)

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. “זו אשמתך. את/ה אידיוט/ית, רע/ה, טיפש/ה, בור/ה, וכו’. תראה/י מה עשית?”

באופן לא מודע המאשימים שופטים ומבקרים, לעיתים יכולים להיות אלימים או ציניים/סרקסטיים כדי שהאני העצמי שלהם ישרוד או ירגיש בטוח. האגו שלהם “מפותח”.. המאשימים גם יודעים לקחת, ופחות לתת ומרגישים שמגיע להם. לעיתים הם גם תובעניים ושתלטניים. זה סגנון התנהגות פוגעני ולא מתחשב, דבר שהורס את הצד השני.  

לעיתים הצרכים שלהם יוצרים בבני זוגם תחושה שזה אף פעם לא מספיק טוב.

אנחנו לא מרגישים טוב ליד אנשים ביקורתיים ושיפוטיים. המאשימים בסופו של דבר נשארים לבד.

רגש של אהבה לא יכול לשרוד בווייב/בתדר שכזה.

על המאשימים להיות מודעים בכל לקבלה עצמית וקבלת האחר/ת. כבוד לאחר/ת. חמלה. נתינה.

לעיתים, “שומרי-השלום” בקשר זוגי עם ה”מאשימים/ביקורתיים”..

הסגנון ה 3 :”הסופר-הגיוני/המחושב” ( Freeze קפא)

רגשות הם לא הגיוניים ולא צפויים כך שאני לא רוצה לדבר כלל על רגשות לכן אני אדבר על מה שצריך להיות, אני אדבר על החוקים, על הכללים, אדבר על ציפיות, על מה שכתוב בספר, על מה המשפחה אומרת, הרב אומר, כך שאני לא אתייחס לרגשות. לא שלי ולא שלך.

ההתייחסות הרגשית אם יש, קרה וצוננת. הם נכנסים לקונכייה וקופאים.

הסגנון ההגיוני אומר באופן לא מודע: כשיש בעיה מה שאני מעוניין לדבר עליו הם “הצריכים”, על מה צריך להיות. יש בזה סוג מסוים של שליטה: זו הדרך שאת/ה צריכה /צריך להיות ואת/ה לא… הסגנון של ההגיוני או המחושב לא מתייחס לרגשות, ואהבה זה רגש.

כאשר אנו נועלים את הרגשות, אנו נועלים גם את רגש האהבה והאפשרות להיות נאהבים. החסמים האנרגטיים הם רגשיים, לכן יש גם צמצום של היכולת להתענג, כי עונג מרגישים.

רגש של אהבה לא יכול לשרוד בווייב/בתדר שכזה.

הפוקוס של הסופר-רציונליים: “איך אני מרגיש?”. מספר פעמים ביום להתחבר לרגש, לנשום ולאפשר לו להתקיים.

הסגנון ה 4 :”המתכחשים/האניגמטיים” (Flight – ברח)

כשיש בעיה אין לי תשובות. אני לא יודע/ת מה לעשות. אני אתנהג כאילו מה שקורה, לא קורה. אני אשנה את הנושא, אתנהג כאילו אני לא שומע, רואה, מרגיש, כל דבר חוץ מלהתייחס לבעיה.

התכחשות. אדישות, התעלמות, לא-אכפת. אני אתנהג כאילו אני לא כאן, את/ה לא כאן, הבעיה? איזו בעיה? אין בעיה.

שואלים: “מה שלומך?” עונה: “מצויין..”  שואלים: “משהו מטריד אותך?” עונה: “לא, הכול בסדר”. זאת המסכה.

הסגנון הזה הוא סגנון של התכחשות לבעיה או עניין בגלל חוסר היכולת להתמודד עם עצמם ורגשותיהם, ובכך גם חוסר יכולת להכיל רגשות של אחרים. אינטימיות והבעת רגשות מסמנת למוח “סכנה” ולכן התגובה היא “ברח”, פיזית או מנטאלית.

בני זוגם ירגישו שלא רואים או שומעים אותם, לא מתייחסים אליהם, ושאין עם מי לדבר. הכל יכול לתפקד ולהיות טכני, אך אין לקשר הזוגי נשמה. לב.

רגש של אהבה לא יכול לשרוד בווייב/בתדר שכזה.

על המתכחשים להתחבר להדרכה הפנימית ולאינטואיציות שלהם. להיות מודעים לאמונות השורש שירשו, לפחדים ול”צל” שלהם שמנהל את חייהם ומונע מהם מלהרגיש. (מאמר על ה”צל” יצא בקרוב)

בחירה בייעוץ או טיפול בשילוב של עבודה קוגניטיבית ורגשית ולימוד של אופני תקשורת שונים, יכולים לעשות פלאים לביטוי עצמי אותנטי. ולחיים אמיתיים ומאושרים.

יונוס אימרה אמר:

“למידה זה לדעת למידה.

למידה זה לדעת את עצמך.

אם אינך יודע את עצמך,

מהי התועלת של אותה קריאה?”

ישנן שלוש רמות אפשריות לתקשורת רגשית:

  1. אני יודע/ת איך אני מרגיש/ה ואני יכול/ה לומר לך.
  2. אני יודע/ת איך אני מרגיש/ה אבל לא נוח לי לשתף כי, אולי אני אפגע, אולי לא תאהב/י את זה. אולי תדחי/ה אותי. אולי תלעג/י לי. אולי זה יעציב אותך ואז זה יעציב אותי. אולי אכעיס אותך ואז יהיה ריב או נתק.
  3. אני לא יודע/ת איך אני מרגיש/ה. הרגשות מודחקים. יש נתק בין הראש ללב. אני לא מרגיש/ה בנוח. אני מרגיש/ה קצת עצבני / אי-שקט.

 למה יש קושי בלבטא רגשות?

לרבים יש תחושה שמה שנמצא בתוכם, מה שהם באמת מרגישים, הם לא יכולים לבטא או לדבר עליו ואולי אף לא רוצים! למה? המקום הרגשי הוא הכי מוגן, לעיתים מאחורי חומות הגנה עבים. בשבע השנים הראשונות לחיינו לא עשינו עיבודים רציונליים… אלא הרגשנו את העולם, באמצעות הגוף. כאשר לא היה מענה לפן הרגשי, שמנו חומות הגנה סביבנו כדי להגן על עצמנו. בצדק. בבגרותנו, חומות ההגנה האלו הופכים להיות בית כלא שלא יודעים איך לצאת ממנו.

עצם הכוונה להביע רגש שם אותנו במצב מאוד פגיע. אנו חשים שאם נשתף אולי לא ירצו אותנו, לא יכבדו אותנו, ידחו אותנו, יפגעו בנו, ילעגו לנו, ישתמשו בזה נגדנו. ועוד שלל פחדים וחרדות.

היכולת להיפתח רגשית היא קריטית ליכולת לאהוב ולהיות נאהבים, לתת אמון וליצור קשר אינטימי עמוק. הפתיחות מאפשרת את החופש להיות ולשתף ולדעת שתהיה הקשבה והכלה. בני הזוג שלנו או בני ביתנו הם המקום שבו אנו מרגישים ביטחון, שייכות ו “בית” במובן העמוק של המילה.

ולסיום

שלושה שלבים במערכות יחסים:

  1. שלב התינוקות – כתינוקות היינו תלויים באחרים שיטפלו בנו. כשלא קיבלנו את מה שרצינו, בכינו, צרחנו… לפעמים אנו מתייחסים לבן הזוג כאילו אנו התינוק/ת שרוצה מה שרוצה, מתי שרוצה, ובני הזוג אמורים למלא את צרכינו, כמו אמא או אבא. בוגרים המתנהגים כמו תינוקות יכולים להפוך לתובעניים, עריצים או אף רודנים. הם מתנהגים באופן פוגעני ולא מתחשב.
  2. גיל ההתבגרות – בגיל ההתבגרות אנו מתמרדים. “אל תגידו לי מה לעשות, כי אם אתם אומרים לי, אתם מתייחסים אלי כמו לילד, ואני לא ילד”. מה שתבקשו ממנו לעשות הוא לא יעשה. ההתמרדות בגיל ההתבגרות חשובה כחלק מההתפתחות, האינדיבידואליות והעוצמה שלנו, אבל אם נתייחס כך לבני הזוג שלנו זה לא יעבוד. אם בן/בת הזוג משתפים במשהו שחשוב להם ,או מה גורם להם להרגיש טוב “והמתבגרים” שומעים כאילו אומרים להם מה לעשות, והם לא רוצים להרגיש נשלטים ומתנגדים, בשלב מסוים בני הזוג יוותרו ויפסיקו גם לומר לעצמם מה הם רוצים. כך נוצר ריחוק ונתק.
  3. הבוגר – זו הרמה היחידה שיש לאהבה סיכוי לשרוד. גובה העיניים זו הרמה של הבוגר. יש את שנינו. יש אהבה, אמון, תקשורת, אינטימיות, דאגה הדדית, אכפתיות, אמפטיה, קבלה ונתינה, וטיפוח של היחסים. “אני רוצה לדעת מה גורם לך לאושר ואומר לך גם מה גורם לי. אם דברים משתנים אנו נדבר על זה. אנו נתמודד יחד ונמצא את הפתרונות האפשריים.” ברמה זו יש כבוד הדדי, כל אחד מרגיש בטוח להיראות, להישמע, להתבטא באותנטיות, להיות מוערך ונאהב.

תרגול זוגי: “בדיקת ברומטר”

מומלץ כל יום. אגב, אצל זוגות שיש זרימה וקלות זה קורה באופן טבעי.

  1. הכרת תודה. על מה אני מוקיר תודה בך. עם מה היום אני מרגיש/ה טוב בחיי.
  2. מידע חדש. מה קורה בחיי, משהו חדש שחשבתי עליו. משהו הדאיג אותי היום ואני רוצה לשתף אותך.
  3. תשאלו – אם אתם מרגישים שמשהו לא נאמר, תשאלו. אל תניחו הנחות לומר משהו כמו שמתי לב שהיית עצוב, מדוכדך. לשאול, לבטא צורך, ולבקש שינוי.
  4. לשתף, מה הייתי רוצה לעשות מחר, השבוע, עוד חודש, שנה.. מה חלמתי אמש.
  5. מה אהבתי שעשית היום/השבוע.

עמוד השדרה של טנטרה הוא עבודה אנרגטית, והחסמים האנרגטיים הם רגשיים. לכן כל מי שרוצה ללמוד טנטרה לעומק, עליו להכיר ב”צל” ובאמונות השורש, לשחרר חסמים ופחדים, ו”לפתוח” את המרכזים האנרגטיים לזרימה מועצמת יותר של אנרגיה. ובמילותיה של מורתי, מרגו אננד, “כשהחליל פתוח, אפשר לנגן”..

ואסיים במשפט שאני אוהבת:

“בגינות בהן זרעי אהבה נזרעים, פרחים יוצאים מן הכלל פורחים”. ספר הידע

באהבה,

אבישג

אהבתם? שתפו עם חברים. תודה. לקבלת טבלת רגשות וצרכים, הרשמו, כתבו: טבלה, ואשלח לכם למייל.

© מוגן בזכויות יוצרים. אין להפיץ או להשתמש ללא רשות המחברת. תודה.

x img